<h1>אור זרוע — ב"ב</h1>
<h2>דף יא.</h2>
[ב"ב קכ"ג ע"ב] ת"ר בכור בן כהן נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה. היכי דמי אי דאתא ליד אבוהון פשיטא ואי דלא אתא ליד אבוהון ראוי הוא ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק. אמרי במכרי כהונה ולויה עסקי' ודאישתחיט בחיי אבוהון וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. פי' רבי' שמואל ז"ל שאנשי העיר קרוביו ומכיריו של כהן זה ומזכין לו זיכוי גמור במתנות בהמותיהם מיד כשנשחטו קודם שנפרשו מן הבהמה [ודאישתחיט] בחיי אבוהון ודמי כמאן דאתו לידיה בטיבלייהו דאמרי' בשחיט' חולין בפ' הזרוע [ק"ל ע"ב] דקנו להו כהן אי אתו לידיה בטיבלייהו דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. והכא נמי כיון דאישתחיט בחיי אבוהון והם מכיריו של כהן זה ומרעיו ומאוהביו אע"פ שלא הופרשו עדיין הרי הם כאילו באו לידו שאלו אוהביו גמרו ומקנו ליה המתנות כשהן עדיין בתוך הבהמה ודמי כמי שהחזיק בהן בחייו עכ"ל. וקצת לבי מגמגם בלשונו שבתחילה פי' שמזכין לו זיכוי גמור משמע שאינו נוטל פי שנים אלא א"כ זיכו לו לאביו זיכוי גמור. ושוב פירש כיון שהן אוהביו וריעיו ויודעיו ומכיריו גמרו ומקנו ליה משמע מסתמא הקנו לו אע"פ שלא עשו זיכוי גמור. ורבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל הביא מפ' כל הגט [גיטין ל' ע"א] דתנן המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליהן. ומוקי בגמ' במכרי כהונה ולוייה ואע"ג דלא מטי לידיה משמע דיכול להקנות. והתם אע"ג דלא הופרשו עדיין. מיהו היכא דוקא דאישתחיט בחיי אבוהון דאי לא שחיט הרי מת [ומי יזכה]. וכן נמי אמרי' בהזהב [ב"מ מ"ט ע"א] ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר ומוקי לה אע"ג דלא נטלו עדיין וטעמא משום דכל מתנות מתנה מועטת היא ואסור לחזור בו ואפילו בדברים בעלמא. ואע"פ שאם היה חוזר בו בדיעבד היה יכול. מיהו כל זמן שלא חזר בו יכול לסמוך עליו שיכול להפריש לעשות תרומת מעשר כאילו כבר באו לידו משום דשארית ישראל לא יעשו עוולה להיות חוזר במקום שאסור לחזור בו. וכן הכא הואיל ונשחטו בחייו חשבינן ליה כאלו בא לידו להיות מוחזק להחזיק חלק בכורה לבכור. ותימא לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל ולרבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל דמאי שייך הכא למימר כמי שהורמו דמיין לענין זרוע והלחיים והקיבה דמבוררין הן וכמפורשין דמו וגבי תרומות ומעשרות הוא דשייך למימר הכי דכל זמן שאינו מבורר מה יתן לכהן וכל זמן שלא הופרשו אין שם תרומה חלה עליהם אלא שם טבל משום [הכי] ישראל שנפלו לו מבית אבי אמו כהן אינו זוכה בתרומה ומעשר שבהן [דלאו] כמי שהורמו כי ההיא דפ' האיש מקדש [קידושין נ"ח ע"ב]. ותו קשיא לי אני המחבר דהא אוקימנא להא ברייתא אליבא דרבי והתם בהאיש מקדש תניא הגונב טבלו של חבירו משלם לו דמי כולו דברי רבי ר' יוסי בר יהודה אומר אינו משלם אלא דמי חולין שבו. ואסקינ' התם לחד לישנא לכולי עלמא מתנות שלא הורמו כמי (שהורמו) [שלא הורמו] דמי והכא בדשמואל קמיפלגי דאמר חיטה אחת פוטר' את הכרי וכו'. מעתה קשיא דר' אדר'. ומתוך זאת הקושיא מיתרצא לי תמיהא דכוות' ופיר' סוגייתי' דאע"ג דסבר ר' לענין תרומות דמתנות שלא [הורמו] כמי שלא הורמו דמיין. (וכן) הני מילי התם משום דאין מבוררין. אבל זרוע והלחיים והקיבה דמבוררין וכמפורשין דמו ודאי כמי שהורמו דמיין. וכן לכולהו תנאי [ד]סברי לענין תרומה ומעשר לאו כמי שהורמו דמיין ולהכי איצטריך הכא למיתני בבריית' דסברי כמי שהורמו דמיין. ושמעינן נמי דלענין הזרוע והלחיים והקיבה כולי עלמ' כמי שהורמו דמיין וש"מ דהכי הילכתא. הילכך בכור בן כהן נוטל פי שנים בזרוע והלחיים והקיבה וכדאוקי' במכרי כהונה. ויש לי ללמוד מיכן על אדם שעישר ממונו או נתן ממונו לצדקה כך בלא עישור וזכה לעני ואחר כך מת העני. בכור בן עני נוטל פי שנים אם היה קרובו או ריעו או אוהבו שהיה רגיל ליתן לו כל שעה צדקה ומעשר מכיון שהפריש מעותיו לצדקה או למעשר זכה העני זה בחלקו שהיה רגיל ליתן לו ואע"פ שלא בא לידו דהא אינו יכול לחזור בו. כך נראה בעיני.
<h2>דף מו.</h2>
בבכורות [מ"ו ע"א] תנן יש בכור לנחלה ליטול פי שנים ואינו בכור לכהן לתת פדיונו לכהן ה' סלעין. בכור לכהן ואינו בכור לנחלה. יש בכור לנחלה ולכהן. ויש שאינו בכור לא לכהן ולא לנחלה. איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. הבא אחר הנפלים אע"פ שיצא ראשו של נפל חי. כגון שהיו תאומים אחד נפל ואחד שכלו לו חדשיו והוציא נפל את ראשו חי והחזירו ובא חבירו וקדמו ויצא זה האחרון בכור לנחלה הראשון לא הפסידו אע"ג דראש שהוציא חשובה לידה מעולה מאי טעמא דגבי נחלה כתיב ראשית אונו מי שלב אביו דוה עליו אם מת. יצא נפל שהוציא ראשו ראשון דלאו כילוד דלאו בר קיימא הוא ואין לבו דוה עליו. אבל לענין כהן פטור האי ולד אחרון דבפטר רחם תליא רחמנא והאי ראשו פטר את הרחם. ובן תשעה שיצא ראשו מת והחזירו ויצא אחיו. הרי אחיו בכור לנחלה דהא ראשון לא חשיב שאין לבו דוה עליו. ולענין כהן פטר רחם הוא. אבל יצא ראשו בן תשעה חי ואחר כך החזירו ומת בכור לנחלה נמי לא הוי זה הבא אחריו. ושמואל דאמר בגמ' [שם ע"ב] אין הראש פוטר בנפלים והבא אחריו בכור לכהן. איתותב וליתא. וה"ה אם יצא הנפל כולו הבא אחריו בכור לנחלה. אמר רשב"ל פדחת פוטרת בכל מקום שחשובה לידה מיציאת פדחת חוץ מן הנחלה. שאם בן תשעה חי הוציא פדחתו והחזירו הבא אחריו הוי בכור לנחלה עד שיוציא את ראשו. ור' יוחנן אמר אף לנחלה דפדחת נמי הוי הכירא והבא אחריו לא הוי בכור לנחלה. וקיימא לן כר' יוחנן דכל ר' יוחנן ורשב"ל הלכה כר' יוחנן. ותו דשקיל וטרי (לביה) [אליביה]. מתני' [שם ע"א] המפלת כמין בהמה חיה ועוף הבא אחריהן בכור לנחלה ואין הלב דוה אחריהן. אבל פטר רחם מיהא הוי דברי ר' מאיר וחכמים אומרים לא חשיב פטר רחם עד שיהא בו מצורת האדם והבא אחריו בכור אף לכהן. המפלת סנדל שאין לו צורת איברים או שיליא שאין שיליא בלא ולד אלא שנימוק. או שפיר מרוקם עור של ולד. והיוצא מחותך הבא אחריהן בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. ודוקא מחותך אברים הוי פטר רחם אבל ראש מחותך לא פטר. מי שלא היו לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה בכור לנחלה ואינו בכור לכהן לענין נחלה תלא רחמנא באב דכתיב ראשית אונו ולענין כהן תלא בפטר רחם. אפי' עודה שפחה בלידה ראשונה ונשתחררה עכשיו או נכרית ונתגיירה ומשבאת ליד ישראל ילדה הוי נמי בכור לנחלה. שהרי זה לא היו לו בנים. ולכהן לא (ראינו) [דאינו] פטר רחם. ר' יוסי הגלילי אומר בכור לנחלה ולכהן דבנים הנולדו לה בגיות' לא פטרי פטר רחם בישראל עד שיפטרו רחם בישראל. איתמר [שם מ"ז ע"א] היו לו בנים ונתגייר ר' יוחנן אמר אין לו בכור לנחלה דהא הוה ליה בני. ורשב"ל אמר יש לו בכור לנחלה. והלכה כר' יוחנן. מתני' [שם מ"ו ע"א] מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה נתגיירה מעוברת ובעלה עמה הוי אותו ולד בכור לכהן דפטר רחם הוא בישראל ולא לנחלה (ולידתו) [דהורתו] שלא בקדושה ולא בר לנחלה דזרע גוי רחמנא אפקריה דכתיב [יחזקאל כ"ג] זרמת סוסים זרמתם. נשתחררה והיא מעוברת ילדה (ו)היא [ו]כהנת או היא [ו]לויה. דלויה נמי פטורה מה' סלעים או היא ואשתו שכבר ילדה. וכן מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה. ואין ידוע אם תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון בכור לכהן ואינו בכור לנחלה. ובגמרא מפרש היכי שקיל כפשוט. [שם מ"ז ע"ב] ואיזהו בכור לנחלה ולכהן המפלת שפיר מלא מים מלא דם מלא גנינים. המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים. המפלת ליום ארבעים שנתעברה דמיא בעלמא נינהו והבא אחריהם בכור לנחלה ולכהן. יוצא דופן והבא אחריו דרך רחם שניהם אינם בכור לא לנחלה ולא לכהן. ובגמ' מפרש טעמא.
מעשה בראובן שהיו לו שתי בנות ונישאו. ואחר מות ראובן תפשתו האלמנה הנכסים. והיתה משופעת בעושר. ואחר מות ראובן נשתמדה הבת האחת ושוב מתה האלמנה ולא נשבעה על כתובתה ונתנה הכל במתנת שכיב מרע לבת שבישראל. ושוב מתה המשומדת ובעל המשומדת תבע לאחות אשתו על דבר הירושה לדין כי לא היה להם אח. ונשאל מורי רבינו אליעזר בן רבינו יואל הלוי זצ"ל אם יורש הבעל לאשתו המשומדת אי מיקריא שארו כיון שזינתה ואסורה לו. והשיב וזה לשונו נראה לי שיורשה ומעת (שמעת) שמת (אמה) [אביה] זכתה בנכסים ואז היתה ישראלית. אפי' לדברי הגאון שפי' שהמשומד אינו יורש את אביו היא יורשת את אביה. והבעל למה נקנסינן כמו שהאב יורש לבנו המשומד הכי נמי הבעל יורשינה אע"פ שאינה ראוי' לקיימה. דפ' יש מותרות בירושלמי [יבמות פ"ט ה"ד] אמרי' לגבי שניות תני יורשה ומטמא לה דתני ר' חייא מטמא אדם לאשתו כשירה ואינו מטמא לפסולה. ופי' מאחר דמדאורייתא אינה פסולה הויא כאשתו. ואפי' אי אמ' דהא דאמור רבנן [סוטה כ"ו ע"ב] מקנין על ידי גוי ואמ' התם והא אסורה עליה וקיימא דהוי איסורא דאורייתא אף לגבי גוי מוהיא נתפשה שאפי' גוי במשמע. ולגבי אסתר דרשינן [מגילה ט"ו ע"א] כאשר אבדתי אבדתי שנאסרה לבעלה. מיהו כל קנסות דפר' האשה רבה [יבמות פ"ז ע"ב] (חס) [הם] לגבי דידה ולא לגבי דידיה אע"ג דאיסורא דאורייתא הוא לבר ממציאתה שמפורש שם הטעם כי היכי דתהוי ליה איבה ומעשה ידיה כדי שלא תמות ברעב שפעמים ענייה ואין לה מזונות ממנו ושארו מיקריא מלגבי טומאה דאיכא קרא [ויקרא כ"א] לא יטמא בעל בעמיו ודרשינן [יבמות כ"ב ע"ב] יש בעל מיטמא ויש בעל שאינו מיטמא הא לאו הכי שארו מיקריא לטומאה וכן לירושה תדע דלא קנסו לבעל מדפרכי' בהאשה רבה [שם צ"א ע"א] יורשי כתובה מאי עיבדתה ומשני כתובת בנין דיכרין. מהו דתימא איהי דעבדא איסורא קנסו רבנן זרעא דלא עבדו איסורא לא קנסו רבנן קמ"ל. פי' משום דתנאי כתובה ככתובה דמי כדאמרינן בפ' אע"פ [נ"ב ע"ב] דלא עדיפי אינהו מדידה כיון שמכחה (היא) [הן] באין אבל הבעל למה יפסיד כח ירושתו אם ממזר יורש את אביו ואח ממזר יורש לאחיו וגם מיטמא לו כדאי' בפ' (בתרא) [שני] דיבמות [כ"ב ע"ב] ולא אמרי' לאח כשר מיטמא ולא לפסול כדאיתא התם ולא גמרינן טומאה מטומאה כ"ש דירושה לא גמרינן מינה ובנו לכל דבר. והבעל [ה]לא דמי לזרעא דידה למה יפסיד. דמיא למורדת שכל זמן שלא גירשה אם מתה יורש אותה כמו שפסקו הגאונים. וההיא דתותרנית דפרק מי שמת [לקמן קמ"ו ע"א] נראה כדברי המפרשים דבארוסה מיירי. ואפי' אם נפרש בנשואה התם הוא פושע שתותרנית אינה ראויה להוציא על מום זה לכן יפסיד הפירות אבל הכא דמי להא דאמר בפרק האשה רבה [יבמות צ"א ע"א] מציאתה ומעשה ידיה דמדידה לדידיה לא קניס כתובה (ומדידיה) [דמדידיה] לדידה קניס ות"ק דקניס טעמא כדפרי' לעיל אבל ליורשה לא לישתמיט תנא דפ' האשה וליתני זה וזה אין יורשין אותה כיון דתנא ירושת בנין דיכרין והא לא קתני ש"מ דהבעל יורשה. ותנא הוא דגרסינן בירושלמי בהאשה רבה [שם פ"י ה"א] ולא זה וזה מיטמא לה הדא היא דתני ר' חייא מיטמא הוא לאשתו כשירה ואינו מיטמא לאשתו פסולה. אית תנא דתני הכא (תונא) [תצא] בשלש' עשר דבר פי' שלשה עשר קנסוה והם שנויים כולם בהדיא במשנ' האשה רבה [שם פ"ז ע"ב]. ואית תנא תני ארבעה עשר מאן דתני שלשה עשר עביד מציאה ומעשה ידיה חדא ומאן דתני ארבעה עשר עביד כל חדא וחדא חד ואם אינו יורשה נפישי להו. ופ' יש מותרות לא קתני גבי אלמנה לכהן גדול ושניות אינו מטמא להו ואלמנה לכהן גדול יש לה כתובה כמו שמפורש שם הטעם. ואמ' התם [שם פ"ה ע"ב] איכא בינייהו (שוטה) [סוטה] ודאי קצרו של דבר רואה אני שהבעל יורשה. ע"כ תשובתו.
בפ"ק דקידושין [י"ח ע"א] אמר רב חייא בר אבין א"ר יוחנן גוי יורש את אביו דבר תורה דכתי' [דברים ב'] כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר. ודילמא ישראל משומד שאני אלא מהכא [שם] כי לבני לוט נתתיה ירושה. השיב הגאון מאור הגולה כך הראוני מן השמים שהמשומד אינו יורש את אביו מ"ט כיון דאישתמד נפק ליה מקדושתיה דאבוה ולא מיקרי זרעיה דכתי' [בראשית י"ז] לך (לאלהים) ולזרעך אחריך מי שזרעו מיוחס אחריו יצא משומד שאין מתיחס אחר אביו ומנלן דלא ירית דהכי אשכחן באברהם ויצחק אע"ג דאמר לו הקב"ה לאברהם ונתתי לך ולזרעך אחריך את כל ארץ כנען וגו' וכתי' [שם ט"ו] ביום ההוא כרת י"י את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ. ואומר [שם] את הקיני ואת הקניזי וגו'. והוו ליה לאברהם תרין בנין יצחק וישמעאל לא ירית ישמעאל ובניו מכל ארץ כנען. ושאר אומות העולם שא"ל הקב"ה לאברהם נתתי לך וגו' אלמא לאו זרעיה איקרי ולא ירית נכסיה. וכן אשכחן ביצחק אבינו דא"ל הקב"ה [שם כ"ו] כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות ואע"ג דהוו ליה תרין בנין יעקב ועשו לא אשכחן דירית עשו מנכסי יצחק אלא [שם ל"ו] וישב עשו בהר שעיר ובבני יעקב כתי' [יחזקאל כ'] והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וגו'. לכם לירושה ולא לבני עשו. וכן מצינו פריעת החוב דכתי' [בראשית ט"ו] ידוע תדע כי גר יהיה זרעך. ולא פרע חובו לא לבני ישמעאל ולא לבני עשו אלא יעקב ובניו דכתי' [יהושע כ"ד] יעקב ובניו ירדו מצרים. אלמא לא מיקרי זרעיה אלא מי שמתייחס אחר אבוה והאי משומד עם אחר הוא ואינו יורש את אביו דלאו בנו מיקרי. ואי איכא דקשיא ליה הא דאמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יוחנן גוי יורש את אביו דבר תורה דכתי' כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר דמשמע דעשו ירש את הר שעיר מיצחק אלמא משומד יורש את אביו. התם ה"ק גוי יורש את אביו גוי דבר תורה שכן מצינו בבני עשו שירשו את עשו אביהם שנאמר כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר להורישו לבניו. אבל עשו לא ירש את יצחק שהרי הר שעיר לא של יצחק היה אלא של עשו שנאמר [שם] ואתן לעשו לרשת אותו. הילכך האי משומד אינו יורש את אביו ראובן — גרשום בר יהודה זצ"ל. וכן פסק מר רב צדוק גאון זצ"ל כדבריו. וכן פר"ח זצ"ל כי לבני לוט נתתי ירושה להורישם לבניהם. ורבינו יצחק בר אשר הלוי זצ"ל אומר שהמשומד יורש את אביו שמצינו בחזקת הבתים [לעיל נ"ו ע"א] שיצחק זכה בהר שעיר מכח אברהם דאמר רב יהודה אמר שמואל כל שהראהו הקב"ה למשה חייב במעשר דהן הן שבעת עממים הכתובים בכל מקום לאפוקי קיני וקניזי וקדמוני שניתנו לאברהם בין הבתרים לא יתחייבו במעשר לעתיד לבוא. ופליגי תנאי בפירושא דקיני וקניזי וקדמוני דר' מאיר אומר נפתוחאה ערבאה ושלמאה ר' יהודה אומר שעיר עמון ומואב ר' שמעון אומר עירסקין אסיא ואספמיא אלמא אליבא דר' יהודה דהילכתא כוותיה ניתן לאברהם אבינו הר שעיר וירש יצחק את אברהם וירש עשו את יצחק. הא למדת שהמשומד יורש את אביו. וכן כתב מורי ר' אליעזר בן ר' יואל הלוי זצ"ל. שכמו שהוא מוריש לבניו כך יורש את אביו. דאע"פ שחטא ישראל הוא. אך יש כח ביד חכמים להפקיר ממונו דהפקר ב"ד הפקר כדאמרי' (בפ"ב) [בפ"ק] דכתובות [י"א ע"א] יהבי' לה קנס ואזלא ואכלה בגיותה אתמהא אע"פ שיש לחלק בין קנס לירושה. מיהו בכל ענין ראוי לקונסו דהבא על הכותית קנסוהו כדאי' בפ' שור שנגח [ב"ק ל"ח ע"א] ובירוש' פ"ק דע"ז גרסי' הלין כותאי דקסרי מותר להלוותן בריבית מפני שקלקלו מעשיהם ופי' דסבר כותים גירי אמת הן אלא מפני קלקולם קנסום כדקניס ר' מאיר שלא יטמעו בהם. ואף על גב דלר' מאיר גירי אמת הן. והא דאמרי' בפ' אין מעמידין [ע"ז כ"ו ע"ב] אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות את המשומד. מיירי במשומד אוכל טרפות לתיאבון ולא במשומד להכעיס. ואפי' לדברי הגאונים. נראה למורי רבינו אבי העזרי זצ"ל שהאב ישראל יורש את בנו שהוא משומד שהרי למה יקנסו את האב. וכדבריו כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל [פ"ו מהלכ' נחלות הי"ב] וזה לשונו ישראל שנשתמד יורש את קרוביו הישראלים. ואם ראו ב"ד לאבד את ממונו ולקונסו שלא יירש כדי שלא לחזק יד הרשעים הרשות בידם. ואם יש לו בנים בישראל תנתן ירושת אביהן המשומד להם וכן המנהג תמיד במערב עכ"ל. ומורי הרב ר' שמחה בר שמואל זצ"ל אומר דאפי' לדברי הגאונים שפסקו דמשומד אינו יורש את אביו. בן המשומד יורש את זקינו מדברי תורה מכח דאבוה אבא קאתינא כההיא דפרק מי שמת [לקמן קנ"ח ע"ב] דשלחו מתם בן שמכר בנכסי אביו ומת בחיי אביו בנו של מוכר מוציא מיד הלקוחות. וזהו שקשה בדיני ממונות ולימרו ליה אבוך זבין ואת מפקת ומאי קושיא דילמא דאמר להו מכח דאבוה אבא קאתינא תדע דכתי' [תהלים מ"ה] תחת אבותיך יהיו בניך. ואע"ג דבמסקנא אידחי מ"מ ממאי דקאמר וזו היא שקשה בדיני ממונות ש"מ דהכי הילכתא שבן הבן מוציא מיד הלקוחות דשלחו מתם סברי דמכח אבוה דאבא קא אתי אלא שקשה הוא מדיני ממונות שאין ראיה מן התורה דקרא איכא לאוקמי בברכה. ואמרי' נמי בירושלמי [קידושין פ"א ה"ב] אם לבנו יעדנה לבנו הוא מיעדה ואינו מיעדה לבן בנו. ר' בעי קומי דר' זעירא גבי נחלה את עביד בן הבן כבן וכה אתמר הכין. ואם בן ראובן בא מכח ראובן ויורש בראוי לראובן דוקא א"כ אינך עושה חנוך לענין נחלה כאילו הוא בנו [של] יעקב (אלא) [ולא] בנו של ראובן. מיהו הא דפריך [לקמן קנ"ט ע"ב] אבל לענין דינא לא והתנן נפל הבית עליו ועל אביו וכו' אתי' ליה בגימ' וכולה סוגיא משמע דזו היא קשה בדיני ממונות הויא כמילתא בלא טעמא. ודוקא במכר הבן בנכסי האב שהבן מוציא מיד הלקוחות.
וכן השיב רבינו שלמה זצ"ל שקרובי המשומד יורשים את המשומד. וזה לשונו ששאלתם משומד לע"ז שהפקיד פקדון ביד ישראל קרובו ותבעו המשומד לאחר זמן ולא רצה להחזירו לו ומת המשומד. וקרוביו הקרובים לירושה תובעים הפקדון וגם השליח שהביאו ליד זה מביא עדים גוים שנתן לו המשומד אותו ממון מתנה אחר זמן. דעתי נוטה שאין בדבר השליח כלום שאין עדות גוים עדות והראוי ליורשו את הפקדון (ו)אם אין לזה עדים שתבעו משומד בחייו והוא אמר לא אתן זכו קרובים בממון וראויים לירש שלא מצינו שבטלה תורת ירושה מן הרשעים דכתי' כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר וכ"ש שהן יורשים כשרים יכין רשע וצדיק ילבש. ואם שלח בו יד ראובן בחיי המשומד או שיש לו עדים שתבעו הימנו ואומר אני זוכה בו אין לך שליחות יד גדול מזה. ונראה בעיני שאין כח בדיינין להוציאו. דאיתמר [ב"ק קי"ט ע"א] ממון מסור רב הונא ורב יהודה חד אמר מותר לאבדו ביד לא יהא ממונו חמור מגופו דתניא המינין והמסורות מורידין לבור אבל לא מעלין. למדנו שגופו הפקר וכ"ש ממונו. וחד אמר אסור לאבדו דילמא נפיק מיניה ברא מעליא דכתי' [איוב כ"ז] יכין רשע וצדיק ילבש ומשומד לע"ז מין הוא וגופו הפקר וממונו וכל טעמי מסור יש בו בין לאיסור בין להיתר וכיון דלא איפסיק הילכתא לא כמר ולא כמר הרי זכה בחיי המשומד מן ההפקר ואין לנו כח להוציאו. ואם לא שלח ידו בחייו של משומד אין כאן זכייה. ואם יאמר ראובן שיש בני משומד כמותו ודוחים אותם הקרובים לאמר לאו בעלי דברים דידי אתם לי אין בדבריו כלום שישראל הבא על הנכרית והוליד ממנה בן אינו בן דתנן [יבמות כ"ב ע"א] מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אביו מן החליצה ומן היבום וחייב על מכתו ועל קללתו חוץ מי שיש לו מן הנכרית. וצורינו יאיר עינינו בתורתו. שלמה בר יצחק. מיהו אם בן המשומד יורש את זקינו אבי המשומד מזה לא כתב בתשובה זו כלום.
<h2>דף מז:</h2>
[ב"ב קכ"ז ע"א] אמר ר' אמי בכור שנולד טומטום ולאחר זמן נקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים מאי טעמא דאמר קרא והיה הבן הבכור עד שיהא בן משעת הוויה. פי' רבינו שמואל זצ"ל וכ"ש אנדרוגינוס. [אמימר אמר אף אינו ממעט בחלק בכורה] ויש שם ששה מנים סמי מכאן טומטום הבכור נוטל פי שנים ד' מנים כפשוט נמצא חלק בכורה ב' מנים וחוזרים וחולקים הד' מנים הנותרים שלשתם. נמצא הבכור נוטל ג' מנים ושליש מנה והפשוט והטומטום נוטלים כל אחד מנה ושליש. אבל אי הוה ממעט לא היה נוטל בכורה אלא ג' מנים פי שנים כנגד כל אחד מאי טעמא וילדו לו בנים עד שיהא בן משעת לידה. אמר אביי הילכתא כוותיה דר' אמי. והיה הבן ולא טומטום הבכור ולא ספק. בשלמא הבן ולא טומטום כדר' אמי אלא הבכור ולא ספק לאפוקי מאי. לאפוקי מדדרש רבא דדרש רבא שתי נשים של איש אחד שילדו שני זכרים במחבא כותבין הרשאה זה לזה. א"ל רב פפא לרבא והא שלח רבין באגרתיה דבר זה שאלתי לכל רבותיי ולא אמרו לי דבר ברם כך אמרו משמיה דר' ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה לא הוכרו ולבסוף נתערבו אין כותבין הרשאה זה לזה. הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי ברם כך אמרו משמיה דר' ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה ואתי חד מינייהו ותבע חלק בכורה מן האחין אם בכור אני תנו לי בשביל עצמי ואם לאו תנו לי בשביל אחי שהרי נתן לי חלקו. ופסקינן לעיל [קכ"ו ע"ב] יש לבכור קודם חלוקה ויכול למוכרה וליתנה לחלק בכורה לכל מי שירצה. לא הוכרו ולבסוף נתערבו אין כותבין הרשאה זה לזה. פי' רבינו שמואל זצ"ל שמעינן מהכא דהכי הילכתא דאם הוכרו ולבסוף נתערבו דכותבין הרשאה זה לזה.
בפרק יוצא דופן [נדה מ"ד ע"א] תנן תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל. וכתב בספר חפץ למאי הילכתא אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא לומר שהוא ממעט בחלק בכורה היכי משכחת לה כגון דאית ליה לראובן בכור ופשוט וילדה איתתיה ברא בצפרא ושכיב ראובן לאורתא ושכיב ההוא ינוקא למחר לא תימא דהני נכסי דראובן בכור שקיל ליה [תרין] חולקין ופשוט חד חולקא אלא כיון דחיה דההוא בתר אבוהי חדא שעתא אחזוקי אחזיק ליה בנכסי וכי מייתי ירתוהי תרוייהו לחולקה. כיצד פלגי להו לנכסיה לארבעה חולקין שקיל (נמי) [בכור] פלגא ופשוט ריבעא ואידך ריבעא פלגי תרוייהו בשוה. ודוקא ילוד אבל עובר במעי אמו לא דכתי' וילדו לו אין שאין ילוד לא. ואמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בן שנולד לאחר מיתת האב אינו ממעט חלק בכורה מאי טעמא וילדו לו בנים וליכא היכי משכחת לה כגון דהוה ליה בכור ופשוט ושכיב כדמעבריה איתתיה ובתר דשכיב יליד בן האי בן דאתיליד אחר מיתת אביו אינו ממעט חלק בכורה. כיצד שבק אבוהי מאה וחמשין זוזי שקיל בכור חמשין זוזי בחלק בכורתו והנך מאה זוזי פלגי לה בתלתא חולקין שוה בשוה ביניהם. ואמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בכור שנולד אחר מות אביו אינו נוטל פי שנים מאי טעמא בעינן יכיר וליכא והיכי משכחת לה כגון שהיו לו שתי נשים מעוברות ושכיב וילידא חדא מינייהו מקמי אידך לענין חמש סלעין מיחייב דבפטר רחם תלה רחמנא אבל לענין פי שנים לא שקיל. עכ"ל. ואסקינן בפ' יוצא דופן [שם מ"ד ע"ב] והילכתא ככל הני לישני דמר בריה דרב יוסף משמיה דרבא. לעיל בפרקין [קכ"ב ע"ב] תנו רבנן לתת לו פי שנים פי שנים כאחד וכן המסקנא דפי שנים כאחד שקיל כנגד אחד מן האחין נוטל פי שנים שאם היו שם חמשה אחין חולקין הנכסים בששה חלקים ונוטל הבכור פי שנים מהם. ותנן לעיל [שם] שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם. ויליף לה רבא לעיל [קי"א ע"ב] גמ' (דהא) [דבן] יורש את אמו דאמר קרא ולו משפט הבכורה לאיש משפט הבכורה לאיש ולא לאשה. ואלמון שנשא בתולה. כתוב בספר חפץ ואלמון שנשא בתולה וילדה ממנו בכור חייב לפדותו דבפטר רחם תלה רחמנא אבל פי שנים אינו נוטל בבכורה דכתי' ראשית אונו ולא ראשית אונה.
<h2>דף מח.</h2>
[ב"ב קע"ג ע"ב] מתני'. המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב. ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב. אוקמה רב נחמן למתני' דה"ק לא יפרע מן הערב תחילה, דלאו נעשה ערב אלא על מנת אם ימות או ימאן לבא לב"ד. או כשחייבוהו ב"ד ולא יהיה לו מה לפרוע אז יפרע מן הערב. תניא נמי הכי המלוה את חבירו על ידי ערב לא יתבע ערב תחילה ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב תחיל'. אמר רב אשי מאי טעמא דערב משתעבד בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה.
[ב"ב קע"ג ע"ב] מתני'. רשב"ג אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב תחילה. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן, אפי' היכא דקאמר על מנת שאפרע ממי שארצה דקאמר ת"ק דיפרע מן הערב תחילה. לא שנו אלא שאין נכסים ללוה וחסורי מיחסרא והכי קתני המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב תחילה ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב תחילה. בד"א כשאין נכסים ללוה אבל יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב תחילה. וקבלן אע"פ שיש נכסים ללוה יפרע מן הקבלן. רשב"ג אומר אם יש נכסים ללוה אחד זה [ואחד זה] לא יפרע מהם. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ [מערב] וצידן וראי' אחרונ'. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וליתא לדרשב"ג, דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מקום כו'. והדין כללא לאו דוקא הוא דלא אמרינן הלכה כרשב"ג אלא עד דאיכא טעמא. עכ"ל.
[ב"ב קע"ד ע"א] אמר רב הונא הלויהו ואני ערב הלויהו ואני פורע הלויהו ואני חייב הלויהו ואני נותן כולן לשון ערבות הן. תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב תן לו ואני נותן לך כולן לשון קבלנות הן. איבעיא להו הלויהו ואני קבלן תן לו ואני ערב מאי. א"ר יצחק לשון ערבות [ערבות], לא שנא כי אמר הלויהו לא שנא כי אמר תן לו. ולשון קבלנות קבלנות. רב חסדא אמר כולן לשון קבלנות הן, אפי' הלויהו ואני פורע הלויהו ואני חייב הלויהו ואני נותן לך ואפי' תן לו ואני ערב. בר מהלויהו ואני ערב. רב[א] אמר כולן לשון ערבות הן, ואפי' הלויהו ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב דמשמע אני אפרע בשבילו אם לא יפרע הוא. בר מתן לו ואני נותן לך. פי' רבינו שמואל זצ"ל וכ"ש תן לו ואני קבלן. וכרבא קיימא לן דבתראה הוא. ודוקא תן לו ואני נותן דשניהם לשון מתנה משמע לשון קבלנות שבאותו לשון שציוהו למסור לזה קיבל עליו לפורעו דמשמע כאלו קיבל הוא עצמו מיד ה[מ]לוה, בערבות לא יפרע מן הערב תחילה אלא מן הלוה ובקבלנות מאיזה שירצה יפרע כרבנן דמתני', אבל אם נשא ונתן ביד אין לו למלוה על הלוה כלום. עכ"ל. א"ל מר בר אמימר לרב אשי הכי אמר אבא תן לו ואני נותן לך אין למלוה על הלוה כלום. לא מיפטר לוה מיניה עד שישא ויתן ביד. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהלכה כרבא ובנשא ונתן ביד נמי כתב דאין למלוה על הלוה כלום. ורבינו ברוך זצ"ל מארץ יוון כתב והילכתא כרבא דאמר בכולהו בין דרב הונא בין הני תרי בעיי בלשון ערבות הם בר מתן לו ואני [נותן] לך דהוא לשון קבלנות ונפרע המלוה הימנו אע"פ שיש ללוה נכסים, והני מילי דנשא ביד מהמלוה ונתן ללוה אבל בדיבורו דינו דין ערב וכן הלכה עכ"ל. ונראה בעיני דל"ג ההיא דא"ל אמימר לרב אשי וכו'.
וזה לשון ר"ת זצ"ל בספר הישר, חסורי מיחסרא והכי קתני המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב תחילה. הכי פירושא והכי הילכתא לא יתבע מן הערב תחילה אע"פ שאין לו נכסים ללוה דהיינו קרקעות שלא יתבע מן (הלוה) [הערב] תחילה ואם הוא רחוק ימתין לו או ילך שם לתובעו ולכופו, דלא מחתינן לנכסי ערב, דדילמא אי הוה הכא הוה יהיב ליה מטלטלי למלוה, ואם אמר אפרע ממי שארצה תחילה יפרע מן הערב תחילה ולא יצטרך [לבקש] ולחזר ללוה, דמשום דילמא פרע ליה מטלטלי לא מטרחי' ליה למלוה כיון דאתנו. וכגון שאין נכסים ללוה דהיינו קרקעות כדמסיק ואזיל בד"א וכו', אבל אם יש לו ללוה נכסים דהיינו קרקעות יתבע מן הלוה תחילה ויכופנו ולא נטריח את הערב כיון דמיגליא מילתא שיכול ליפרע מן הלוה, אבל בשאין נכסים ללוה ואתני ממי שארצה אפרע מספיקא לא מטרחינן לחזר ולהמתין אחר הלוה אלא יפרע מן הערב כדפרי'. וקבלן אע"פ שיש לו נכסים ללוה. חמש מדות בערבות. ראשונה מלוה על ידי ערב ולא אתני ממי שארצה אפרע, תובע מן הלוה תחילה וכופהו בב"ד בין יש לו ללוה נכסים דהיינו קרקעות בין אין לו, ואם אינו יכול לכופו ללוה דלא צאית דינא נכנס לביתו של ערב. שניה אי אתני ממי שארצה אגבה ואין לו ללוה נכסים דהיינו קרקעות, נפרע מן הערב תחילה פי' תחילה דגבי ערב אם רוצה לדון עם הערב תחילה, אבל אם ירצה יתבע מן הלוה תחילה, כדאמ' אם אמר ממי שארצה אפרע יפרע מן הערב תחילה כלומר דברצון המלוה תליא מילתא. שלישית אם יש נכסים ללוה ואפילו אתני נפרע מן הלוה תחילה. רביעית וקבלן דהיינו תן לו ואני נותן, בין שיש לו נכסים בין שאין לו נכסים יפרע מן הערב תחילה. חמישית נושא ונותן ביד נפרע מן הערב ולא מן הלוה שאין למלוה על הלוה כלום, ואם אין לו במה ליפרע מן הערב חוזר על הלוה מדר' נתן דקיימא לן כוותיה אפילו בבעל חוב דעלמא. וכולהו ערבי בעו קנין בר מקבלן וערב בשעת מתן מעות היינו דאמר לו תן לו ואני אתן לך. אי נמי בלשון לעז שאינו מזכיר לא לשון הלואה ולא לשון פרעון דקאמר דונַלִי יֵיא טַאִי דונַרַיי ולא לימא דַנְדְוַיי ולא לימא אני קבלן. והילכתא כרבא. וקנין בכליו של קונה, וכגון דנקיט ביה שלש על שלש דבציר מהכי לא מהני אם אינו כלי, ואין חילוק בין בגד לעור למפץ ושק, כדאמרי' בשנים אוחזין [ב"מ ז' ע"א] כיון דתפיס ביה שלש על שלש. עכ"ל ר"ת זצ"ל.
כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל [פכ"ה מהלכ' מלוה ה"ז—י"ד] ראובן שמכר שדה לשמעון ובא לוי וקיבל אחריותה עליו לא נשתעבד לוי שזו אסמכתא היא. ואם קנו מידו שהוא ערב לשלם דמי מכר זה בכל עת שיתבענו שמעון הרי זה חייב. ובזה הודו רבותיי. וכן הערב או קבלן שחייב עצמו על תנאי אף על פי שקנו מידו לא נשתעבד מפני שהיא אסמכתא. כיצד כגון שאמר (תנו) [תן] לו ואני אתן לך אם יהיה כך וכך ואם לא יהיה פטור. שכל התולה שעבוד שאינו חייב בו אם יהיה ואם לא יהיה לא גמר והקנה קנין שלם ולפיכך לא נשתעבד. שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח אחד וכן השותפין שלוה אחד מהן או לקח בשותפות הרי הן ערבין זה לזה אע"פ שלא פירש. שנים שערבו (אחר) [אחד] כשבא המלוה ליפרע מן הערב יפרע מאיזה מהם שירצה. ואם לא יהיה לאחד כדי החוב חוזר ותובע השני בשאר החוב. (ואחר) [ואחד] שערב שנים כשיפרע למלוה יודיע איזה החוב משניהם הוא פורע כדי שיחזור עליו. האומר לחבירו ערוב זה לפלוני ואני ערב לך הרי זה כמי שאמר לו הלויהו ואני ערב לך. וכשם שנשתעבד ערב למלוה כך נשתעבד הערב לערב הראשון. ודין הערב עם המלוה כדין ערב ראשון עם ערב שני דין (אחר) [אחד] הוא. מי שלא פירש קצב הדבר כגון שאמר לו כל מה שתתן לו תן לו ואני ערב הלויהו ואני ערב או מכור לו ואני ערב, יש מן הגאונים שהורה שאפי' מכר לו בעשרת אלפים או הלוהו מאה אלף נשתעבד הערב בכל. ונראה לי שאין הערב זה חייב כלום, שכיון שאינו יודע הדבר ששיעבד עצמו בו לא סמכא דעתיה ולא שיעבד עצמו, ודברים של טעם הן למבין. מי שאומר לחבירו הלויהו ואני ערב לגופו של לוה, זה לא ערב עצמו לממון אבל כל זמן שתרצה אביאנו לך. וכן אם אמר לו אחר שהלוהו ותבעו הניחהו [ו]כל זמן שתתבע אותו אביאנו לך וקנו מידו על זה, ואם לא יביא זה מן ההלואה יש מן הגאונים שהורה שחייב לשלם ויש שהורה שאפי' אם התנה עליו ואמר אם לא אביאנו אליך או שימות או שיברח אהיה חייב לשלם הרי זו אסמכתא ולא נשתעבד, ולזה דעתי נוטה. עכ"ל. ועוד כתב [פכ"ו ה"ב—ה'] מלוה שתבע את הלוה ולא מצא לו נכסים אינו יכול להפרע מן הערב עד אחר שלשים יום מיום שנתחייב החוב לשלם. ולא יהיה כח של זה פחות מן הלוה (בזה) [כזה] הורו המורים. ואם התנה עמו הכל לפי התנאי. היה הלוה במדינה אחרת שאינו יכול להודיעו ולא לילך אצלו או שמת הלוה והניח בנים קטנים שאין נזקקין לנכסיהן, הרי זה תובע את הערב תחילה שהרי אין הלוה מצוי. מלוה שתבע את הלוה ומצאו שהעני אינו יכול להפרע מן הערב תחילה עד שישבע הלוה כתקנת אחרונים שאין לו כלום שמא עשו קינוניא על נכסיו של ערב. מי שהיה ערב לחבירו מלוה על פה ובא מלוה לתבוע את הערב והיה הלוה במדינת הים, אומר לו הערב הבא ראיה שלא פרעך הלוה ואני אשלם לך. עכ"ל.
[ב"ב קע"ד ע"א] ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי דלוה מקמי דליתבעיה ללוה סלקיה רב חנין בריה דרב ייבא. אמר רבא מאן חכים למיעבד הכי אי לאו דרב חנין בריה דרב ייבא גברא רבא הוא דקסבר נכסי דבר איניש אינון ערבין ביה. ותנן המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב וקיימא לן לא יתבע מן הערב תחילה. ההוא ערבא דיתמי דפרעיה למלוה מקמי דלודעינן ליתמי, פירשתי ביש נוחלין בשמעתא דגובין מן העבדים [קכ"ח ע"א].
<h2>דף מח:</h2>
[ב"ב קע"ה ע"ב] אמר עולא דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה גובה מנכסים משועבדים מאי טעמא שיעבודא דאורייתא ומאי טעמא אמרו מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין משום פסידא דלקוחות. אי הכי מלוה בשטר נמי. התם אינהו דאפסידו אנפשייהו. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וקיימא לן כעולא דהא רב פפא דהוא בתרא פסק הילכתא הכי בפרק האשה נקנית [קידושין י"ג ע"ב] דאמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין דשיעבודא דאורייתא ואינה גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא. והא דקא פסיק רב פפא הכא ואמר הילכת' מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות, גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין ואינה גובה מן הלקוחות דלית לי' קלא. לאו דפליגא דידיה אדידיה, אלא הא קמ"ל דהיינו טעמא דאוקמוה רבנן אדאורייתא גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין. עכ"ל. בפרק קמא דקידושין בפר"ח, אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין שיעבודא דאוריית' קיימא לן בהא משום דעיקר חלוקתם של רב ושמואל ורשב"ל הכא בעולת האשה וכבר הקריבה חטאתה שחיובה מן התורה. דהא אמר רב פפא ס"פ גט פשוט הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין [משום שלא תנעול דלת בפני לוין] שיעבודא דאורייתא קיימא לן בהא משום שלא תנעול דלת בפני לוין וכו'. ואמרי' בתלמוד ארץ ישראל האי מלוה על פה גובה מן היורשין בדליכא חשש דילמא פרעיה כגון דהוו קיימי יורשין משעה דאודי עד שמת כי היכי דלא תקשי הילכת' אהילכתא. עכ"ל.
<h2>דף נא:</h2>
[ב"ב קכ"ה ע"ב] ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה ואפי' בשטר בין שגבו קרקע בין שגבו מעות. דלאו האי קרקע ולאו הני מעות שביק להון אבוהון והוו להו ראוי. ואי תפשי עלה משכון אפי' לרב פפא בכור שקיל פי שנים. דקיי"ל בעל חוב קונה משכון. ובמלוה שעמו שהבכור נתחייב לאביו פלגי חלק בכורה בינייהו. איהו מעכב פלגא ונותן לאחיו פלגא דהוה ליה ממון המוטל בספק דחולקין דאין ידוע אי חשיב מוחזק לאביו שהבכור רוצה לשעבד נכסיו לגמרי ובעין [יפה] גמר ומקני ליה לאביו נכסיו כדי שיהא אביו מוחזק בהך מלוה ויטול בה פי שנים או דילמא לא שנא משאר מלוה הילכך פלגי. ומסתבר לי היכא דתפש עלה משכון (ו)שקיל בכור פי שנים אפי' בריבית דהואיל וקונה המשכון הרי נשתעבד לו גם לריבית. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל (אלא) [דלא] שקיל בעל מלות אשתו אפי' מנכסי מלוג שלה כשהיא תחתיו כדמוכח בשור שנגח ד' וה' [ב"ק מ"ב ע"ב] דאינו יורש נזקי אשתו משום דהוו כמלוה. דתניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק צער לאשה ודמי ולדות לבעל אין הבעל נותן ליורשיו ואין האשה נותנ' ליורשיה ואוקמ' רבה ורב נחמן בגרושה. ופרכינן למה להו לרבה ולרב נחמן לאוקמי בגרושה לוקמה מר כדאית ליה ומר כדאית ליה לעיל בשמעתין [קכ"ד ע"ב] נוקמ' לרבה כגון שגבו בית דין מעות מן המזיק לשלם לה נזק וצער דאע"פ שנתחייב לה מחיים לא עדיף ממלוה בשטר דאמר רבה גבו יורשין מעות מן הלוה שהלוה לו אביהן אין הבכור נוטל פי שנים דקרקע לא הניח להן אביהן והוי ראוי. ושנינן ה"מ דאיפליגו רבה ורב נחמן לעיל בשמעתין אליבא דבני מערבא דשלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה ולא בריבית ואוקי' אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי דאמ' אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם דאי ר' אפילו בריבית נמי שקיל דשבחא דאתי ממילא הוא וכי מוקמי' בגרושה אליבא דר'. הא למדת דלרבנן דהילכתא כוותייהו אינו יורש נזקי אשתו אליבא דרבה כשגבו מעות ואליבא דרב נחמן כשגבו קרקע. מיהו לית הילכת' כתרוייהו אלא כדפסיק רב פפא דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות הילכך [אינו] יורש נזקי אשתו משום דהוי כמלוה דאפי' שאם היו באים לידה בחייה היה עליה תורת נכסי מלוג כדתנן בפ' מציאת האשה [כתובות ס"ה ע"ב] גבי בושתה ופגמה ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות הילכך אין הבעל יורש מלות אשתו. אע"פ שאם היתה באה לידה בחייה היה לה דין נכסי מלוג. והא דנקט הכא דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה ושבק הבעל דאיירי ביה לאו משום דסבירא ליה שהבעל שקיל במלוה דהא ודאי לא שקיל כדפרי'. אלא להכי נקט בכור גבי פיסקא דמלוה משום דלגבי בכור איפלגו בה אמוראי לעיל בשמעתין ולא איצטריך נמי למיתני דבכור אינו נוטל בראוי דמתני' היא בפ' יש בכור לנחלה [בכורות נ"א ע"ב]. אבל בעל שאינו נוטל בראוי לא מצינו לא משנה ולא ברייתא בשום מקום אלא מימרא היא דלעיל [קי"ג ע"א] דאמר ר' אבהו א"ר יוחנן א"ר ינאי משמיה דר' יהושע בן קרחה מנין לבעל (חוב) שאינו נוטל בראוי כבמוחזק.
נראה לר' יצחק בר שמואל זצ"ל שהאשה גובה כתובתה ממלוה אע"פ שאינה נוטלת לא בשבח ולא בראוי. כדתנן בבכורות [שם] אפי' הכי ממלוה גובה כדתנן בהכותב [כתובות פ"ד ע"א] מי שמת והניח [אשה] ובעל חוב ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ר' עקיבה אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה ואמ' בגמ' מאי לכושל שבהן. ר' יוסי בר' חנינא אמר לכושל שבראי' ר' יוחנן אמר לכתובת אשה משום חינה. ואפי' לר' יוסי בר' חנינא מודה דאם היתה אשה כושל שבראיה נותנין לה. ואפי' לר' עקיבה לא פליג אלא משום דכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה הא אי לאו דצריכין שבועה היתה גובה והויא המלוה מוחזקת לענין כתובה ולא ראוי. מיהו רבי' שמשון בר אברהם זצ"ל אין נראה לו ראיה ברורה מהתם דלעולם אם גבו היורשין את המלוה בין קרקע בין מעות אינה גובה מהם משום דהוה ליה ראוי. וכשהמלוה ביד אחרים ייפה כחה לגבות אע"פ שהוא ראוי כי היכי דייפה כח המלוה והאשה לגבות אע"פ שהם מטלטלי דיתמי. ואע"ג דמטלטלי דיתמי והם ביד יתמי לא משתעבדי לבעל חוב ולכתובת אשה אע"פ [כן כ]שהפקדון ביד אחרים או מלוה בעל חוב ואשה גבו מהם משום דמלוה אינו גובה מן היורשין ייפו כחן לגבות ממטלטלי שהן מלוה או פקדון ביד אחרים. גבי כתובת אשה נמי ייפו כחה לגבות מן המלוה שהם ביד אחרים אע"פ שהוא ראוי. אבל גבו היתומין את המלוה הכי נמי דלא גביא כתובתה מינייהו בין שגבו קרקע בין שגבו מעות. ונראה בעיני דלא דמי דודאי מטלטלי דיתמי שזכו בהם היתומים לא משתעבדי לכתובתה ולבעל חוב אבל מטלטלי שלא זכו בהן היתומים והם מלוה או פקדון ביד אחרים היורשים והאשה ובעל חוב כולן שוין בהן. הילכך איפלגו ר' טרפון ור' עקיבה למי ינתנו. אבל לענין דין ראוי הואיל ותנן בפרק יש בכור לנחלה שאין אשה נוטלת בראוי (או) [אי] מלוה ראוי היא. היאך היא גובה מן הלוה ומה ייפוי כח שייך כאן הואיל ואין לה זכייה מן התורה בזו המלוה. אלא ודאי ש"מ דמלוה לענין כתובת אשה מוחזקת היא ולא ראוי הילכך גובה כתובתה ממלוה לא שנא מן הלוה ולא שנא מן היתומין שגבו מן הלוה. ועוד יש להביא מהא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה [לעיל ע"א] יתומין שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן. ומפרש רבא טעמא בפרק כל שעה [פסחים ל"א ע"א] משום דכי היכי דמשתעבד לאבוהון משתעבד נמי לבעל חוב מדר' נתן והאי טעמא נמי שייך בכתובה. ולא נהירא לי למימר דאקילו רבנן בכתובה שלא תגבה כדאמ' בפ' יש בכור [בכורות נ"ב ע"א] דקתני שאין האשה נוטלת בכתובתה בשבח. ופרכי' והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח. אמר ר' אבא מקולי כתובה שנו כאן דאטו בחדא מחתא מחתינהו. אלא נראה דהלכה למעשה כדברי רבי' יצחק זצ"ל שהאשה גובה כתובתה ממלוה לא שנא מן הלוה לא שנא מן היתומים שגבו. ונראה לרבי' שמשון בר אברהם זצ"ל שלפי דברי רבי' יצחק זצ"ל שאומר שהאשה גובה כתובתה ממלוה ולא חשיבא ראוי לגבי כתובה אלא מוחזק השתא דתקון רבותינו הגאונים זצ"ל שגובין אשה ובעלי חובין ממטלטלי של יתומין כיון דנעשו מטלטלי כמקרקעי א"כ בין גבו קרקע בין גבו מעות גובה מהן כתובתה. וא"ת היכי גביא כתובתה ממלוה שביד אחרים והא תניא בפ' האשה שנפלו לה נכסים [כתובות פ"א ע"ב] הרי שהיה נושה (בחבירו) [באחיו] מנה והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ואמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחומי זו (היא) אינה משנה. ואמ' מאי טעמא אילימא משום דהוה ליה מטלטלי ומטלטלי לא משתעבדי לכתובה דילמא ר' מאיר היא דאמר [מטלטלי משתעבדי לכתובה] ואלא משום דאמר לה לאו בעלת דברים דידי את דילמא ר' נתן היא דתניא ר' נתן אומר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו. [אלא] (ו)לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה (שימכור) [שיסבור] מטלטלי משתעבדי לכתובה וגם שמוציאין מזה ונותנין לזה. אמר רבא היינו דשמעינן ליה לאביי דאמר זו אינה משנה אלא ודאי אין מוציאין מידו. א"כ מהאי נמי לא תגבה כתובת אשה ממלוה שביד אחרים. ואומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דשאני הכא דבשעת מיתת הבעל מיד באת לידי גיבוי כתובתה ואין הלוה והנפקד מוחזקים בהם מפני שיש בידה מיד לישבע על כתובתה וליטול ואין זה נקרא מוציאין מיד זה ונותנין לזה מידי דהוה אהניח פירות תלושין דקתני בהכותב [כתובות פ"ד ע"א] כל הקודם בהם זכה. אבל גבי יבם שלא באתה לידי גבייה שאין לה לגבות כתובה עד שיחלוץ לה לא גביא ממטלטלי אלא מדר' נתן הילכך לא גביא. דלא עבדינן תרי חומרי בכתובה. ותו דהתם אין היורשין מוחזקין מן הפקדון והמלוה. אבל היבם הרי הוא מוחזק במלוה שהרי הוא חייב ואפילו היו (אחרים) [אחים] חייבים חשיבנא ליבם מוחזק דבמקום אחין קאי ואחיו (היינו) [חייבין] חושבין לו כמוחזק דדוקא היכא דמית קתני שיתנו לכושל שבהן המלוה והפקדון דלא חשבינן יורשין כמוחזקין אבל לא מת חשבינן לדידיה כמוחזק ממה שחייבים לו וכן היבם לכך צריך מדר' נתן.
[ב"ב קכ"ה ע"ב] אמר רב פפא הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות ובמלוה שעמו פלגי. ופי' רבי' שמואל זצ"ל בראוי ממש כגון לירש הבעל את אשתו בקבר בנחלה שנפלה לה לאחר מיתתה אתא רב פפא לאשמועינן דלא ירית דהא כולי עלמא מודו דלא ירית דילפינן מקראי בפרקין דלעיל [קי"ג ע"א]. אבל בראוי דפליגי ביה רבי ורבנן כגון חפורה והוו שובלי שלחופי והוו תמרי לא אתא לאשמועינן דאין הבעל נוטל אלא ודאי הבעל נוטל שהרי כשמתה היא יורש הוא את כל נכסיה שהיתה היא מוחזקת בהם וכי גדלי פירי ברשותיה גדלי דנהי דפליגי רבנן בבכור. התם היינו טעמא כדאמ' לעיל [קכ"ד ע"א] לתת לו מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דאתיא לידיה אף חלק בכורה נמי עד דאתיא לידיה. אבל גבי בעל ליכא למימר הכי ועוד דאפי' בכור בכי האי גוונא היכא דליכא יורש אחר אלא הוא יורש כל נכסי אביו הכל מודים שיירש [הכל] ואפילו שבח הראוי דהא כי אשבח ברשותיה אשבח. ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק כרבנן כגון שלחופי והוו תמרי שנשתנה שמו על ידי שבח ששבח אחר מיתת אביו. אבל דיקלא ואלים וארעא ואסקא שירטון שהרי עדיין שמן עליהן הכל מודים דשקיל חלק בכורה. אבל ענבים ובצרום לא שקיל בכור פי שנים אפילו לר' ואפי' שעדיין לא נשתנה שמן מפני [ש]שבח שהשביחו יתומים הכל מודים דלא שקיל בכור פי שנים.
<h2>דף נב:</h2>
[ב"ב קכ"ג ע"ב] ת"ר בכור בן כהן נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה. היכי דמי אי דאתא ליד אבוהון פשיטא ואי דלא אתא ליד אבוהון ראוי הוא ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק. אמרי במכרי כהונה ולויה עסקי' ודאישתחיט בחיי אבוהון וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. פי' רבי' שמואל ז"ל שאנשי העיר קרוביו ומכיריו של כהן זה ומזכין לו זיכוי גמור במתנות בהמותיהם מיד כשנשחטו קודם שנפרשו מן הבהמה [ודאישתחיט] בחיי אבוהון ודמי כמאן דאתו לידיה בטיבלייהו דאמרי' בשחיט' חולין בפ' הזרוע [ק"ל ע"ב] דקנו להו כהן אי אתו לידיה בטיבלייהו דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. והכא נמי כיון דאישתחיט בחיי אבוהון והם מכיריו של כהן זה ומרעיו ומאוהביו אע"פ שלא הופרשו עדיין הרי הם כאילו באו לידו שאלו אוהביו גמרו ומקנו ליה המתנות כשהן עדיין בתוך הבהמה ודמי כמי שהחזיק בהן בחייו עכ"ל. וקצת לבי מגמגם בלשונו שבתחילה פי' שמזכין לו זיכוי גמור משמע שאינו נוטל פי שנים אלא א"כ זיכו לו לאביו זיכוי גמור. ושוב פירש כיון שהן אוהביו וריעיו ויודעיו ומכיריו גמרו ומקנו ליה משמע מסתמא הקנו לו אע"פ שלא עשו זיכוי גמור. ורבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל הביא מפ' כל הגט [גיטין ל' ע"א] דתנן המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליהן. ומוקי בגמ' במכרי כהונה ולוייה ואע"ג דלא מטי לידיה משמע דיכול להקנות. והתם אע"ג דלא הופרשו עדיין. מיהו היכא דוקא דאישתחיט בחיי אבוהון דאי לא שחיט הרי מת [ומי יזכה]. וכן נמי אמרי' בהזהב [ב"מ מ"ט ע"א] ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר ומוקי לה אע"ג דלא נטלו עדיין וטעמא משום דכל מתנות מתנה מועטת היא ואסור לחזור בו ואפילו בדברים בעלמא. ואע"פ שאם היה חוזר בו בדיעבד היה יכול. מיהו כל זמן שלא חזר בו יכול לסמוך עליו שיכול להפריש לעשות תרומת מעשר כאילו כבר באו לידו משום דשארית ישראל לא יעשו עוולה להיות חוזר במקום שאסור לחזור בו. וכן הכא הואיל ונשחטו בחייו חשבינן ליה כאלו בא לידו להיות מוחזק להחזיק חלק בכורה לבכור. ותימא לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל ולרבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל דמאי שייך הכא למימר כמי שהורמו דמיין לענין זרוע והלחיים והקיבה דמבוררין הן וכמפורשין דמו וגבי תרומות ומעשרות הוא דשייך למימר הכי דכל זמן שאינו מבורר מה יתן לכהן וכל זמן שלא הופרשו אין שם תרומה חלה עליהם אלא שם טבל משום [הכי] ישראל שנפלו לו מבית אבי אמו כהן אינו זוכה בתרומה ומעשר שבהן [דלאו] כמי שהורמו כי ההיא דפ' האיש מקדש [קידושין נ"ח ע"ב]. ותו קשיא לי אני המחבר דהא אוקימנא להא ברייתא אליבא דרבי והתם בהאיש מקדש תניא הגונב טבלו של חבירו משלם לו דמי כולו דברי רבי ר' יוסי בר יהודה אומר אינו משלם אלא דמי חולין שבו. ואסקינ' התם לחד לישנא לכולי עלמא מתנות שלא הורמו כמי (שהורמו) [שלא הורמו] דמי והכא בדשמואל קמיפלגי דאמר חיטה אחת פוטר' את הכרי וכו'. מעתה קשיא דר' אדר'. ומתוך זאת הקושיא מיתרצא לי תמיהא דכוות' ופיר' סוגייתי' דאע"ג דסבר ר' לענין תרומות דמתנות שלא [הורמו] כמי שלא הורמו דמיין. (וכן) הני מילי התם משום דאין מבוררין. אבל זרוע והלחיים והקיבה דמבוררין וכמפורשין דמו ודאי כמי שהורמו דמיין. וכן לכולהו תנאי [ד]סברי לענין תרומה ומעשר לאו כמי שהורמו דמיין ולהכי איצטריך הכא למיתני בבריית' דסברי כמי שהורמו דמיין. ושמעינן נמי דלענין הזרוע והלחיים והקיבה כולי עלמ' כמי שהורמו דמיין וש"מ דהכי הילכתא. הילכך בכור בן כהן נוטל פי שנים בזרוע והלחיים והקיבה וכדאוקי' במכרי כהונה. ויש לי ללמוד מיכן על אדם שעישר ממונו או נתן ממונו לצדקה כך בלא עישור וזכה לעני ואחר כך מת העני. בכור בן עני נוטל פי שנים אם היה קרובו או ריעו או אוהבו שהיה רגיל ליתן לו כל שעה צדקה ומעשר מכיון שהפריש מעותיו לצדקה או למעשר זכה העני זה בחלקו שהיה רגיל ליתן לו ואע"פ שלא בא לידו דהא אינו יכול לחזור בו. כך נראה בעיני.
[ב"ב קכ"ג ע"ב] ת"ר הניח להן אביהן פרה ביד אחר (מושכרת) [מוחכרת] למחצי' שכר או (מוחכרת) [מושכרת] בדבר קצוב עד זמן פלוני או שהיתה רועה באפר פי' באחו וילדה בכור נוטל פי שנים בהאי ולד הואיל ושבחא דממילא הוא. ודמי כאילו הוחזק בהן אביהן. אבל (הני) [בנו] בתים ונטעו כרמים דהאי שבח על ידי יתומים הוא ולאו ממילא אין הבכור נוטל פי שנים. ואוקימנא דמוחכרת ומושכרת ביד אחר בשבחא דממילא קא מיירי שאין היתומים מעלין לה מזונות דומיא דרועה באפר שהוא שבחא דממילא שמתפרנסת מעשב השדה. [קכ"ד ע"א] ומני ר' היא דסבר הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים ממילא לאחר מיתת אביהן. ופליגי רבנן עליה. אבל כשהשביחו הנכסים יורשין הכל מודים שאין הבכור נוטל פי שנים. אמר רב פפא הניח להם אביהם דיקלא קטן ואלים שנתעבה אחרי כן וכן הניח להם ארעא ואסקא אחרי כן שירטון וזבל ונתיפתה דכולי עלמא בין ר' ובין רבנן לא פליגי דשקיל בה בכור פי שנים (ועדיין) [דעדיין] שמן עליהן. כי פליגי (בחכורה) [בחפורה] שהניח להם שחת ונעשו אחרי כן שבולים טובים. וכן הניח להם שלופפי דקלים שהפריחו פירות ונעשו אחרי כן תמרים דר' סבר שבחא דממילא הוא ושקיל. ורבנן סברי אישתני העשב להיות חיטים והפרחים להיות תמרים ודבר אחר ושם אחר הוא ולא שקיל. אמר רבא והילכתא אסור לעשות כן כדברי ר' ואם עשה עשוי. פי' רבינו שמואל זצ"ל אהאי הילכתא לא סמכי' אלא הילכתא כרב פפא דהוא בתראה לקמן בשמעתין.
[ב"ב קל"ט ע"א] מתני' הניח בנות גדולות וקטנות אין הגדולות מתפרנסות על הקטנות. ולא הקטנות ניזונות על הגדולות אלא חולקו' בשוה. נשאו גדולות ישאו קטנות פי' שהניח בנות ולא בנים וכולה מיפרשא כדפרי' לעיל גבי בנים. וזה חומר בבנות מבנים שהבנות ניזונות מן הבנים. כדתנן בפרקין דלקמן [הבנים ירשו והבנות יזונו] ואינן ניזונות מן הבנות. שלח ליה (אבות) [אבוה] בר גניבא לרבא ילמדינו רבינו לותה ואכלה ועמדה וניסת והכניסוה כל נכסיה לבעלה מאי בעל לוקח הוי או יורש הוי. לוקח הוי ומלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות או דילמא יורש הוי ומלוה על פה גובה מן היורשין. אמר ליה תניתוה נשאו גדולות ישאו קטנות מאי לאו נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל חלק המגיעם אלמא יורש הוי. לא נשאו גדולות לבעל ינשאו קטנות לבעל מממון אביהן המונח ועומד עדיין בתפוסת הבית כנגד אותו ממון שלקחה הגדולה. והתני ר' זירא נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל אלמא יורש הוי. שאני פרנסה דאית לה קלא כלומר לעולם לוקח הוי ושאני פרנסה דנישואין דאית לה קלא וכמלוה בשטר דמיא ולעולם לוקח הוי ולענין לוותה ואכלה וניסת לא גבינן מבעל. אמר ליה רב פפא לרבא לאו היינו דשלח רבין באיגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו ניזונת מנכסיו נישאת הבת והכניסה הנכסים לבעלה אלמנתו ניזונת מנכסיו. מתה הבת וירשה בעלה א"ר יהודה בן אחותו של ר' יוסי בר' יהודה על ידי היה מעשה ואמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו אי אמרת בשלמא בעל בנכסי אשתו אפי' בחייה יורש הוי משום הכי ניזונת מנכסיו אלא אי אמרת לוקח הוי אמאי ניזונת והתנן בהניזקין [גיטין מ"ח ע"ב] אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם. א"ל אביי ואי לאו דשלח רבין באיגרתיה אנן לא הוה ידעינן והתנן בבכורות [נ"ב ע"ב] אלו שאין חוזרין ביובל הבכור והיורש את אשתו. מפרש התם קסבר ירושת הבעל דאורייתא ואי לוקח משעה שנשאה אפילו לאחר מיתה לא נפק מכלל מקח וממכר ותהדר ביובל. [ע"ב] א"ל רבא והשתא דשלח רבין באיגרתיה מי ידעינן והא א"ר יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות אי אמרת בשלמא לוקח הוי משום הכי מפיק אלא אי אמרת יורש הוי אמאי מפיק. אלא אמר רב אשי בעל שויוהו רבנן כיורש ושויוהו כלוקח הכא דטבא ליה עבדו ליה והכא דטבא ליה עבדו ליה. גבי יובל שויוהו רבנן כיורש משום פסידא דיליה דלא תהדר ביובל למשפחת אשתו. גבי ר' יוסי בר חנינא שויוהו רבנן כלוקח משום פסידא דיליה. גבי דרבין אע"ג דאיכא פסידא דאלמנה שויוהו רבנן כיורש דמאחר שקדם תנאי מזונותיה לנישואין לא טוב לנו להפסידה בידים. והא גבי דר' יוסי בר' חנינא דאיכא פסידא דלקוחות ושויוהו רבנן כלוקח. התם אינהו דאפסידו אנפשייהו דכיון דידעי דאית לה גברא לא איבעיא להו למזבן מאיתתא דיתבא תותי בעלה וראוי ליורשה לכשתמות ואלו הערימו להוציאה מידו הילכך יפסידו. פי' רבינו שמואל זצ"ל ולענין שאלתא דשאילנא פר"ח זצ"ל ורואה אני את דבריו. לותה ואכלה ועמדה וניסת מסתברא דכיורש הוי משום פסידא דמלוה. וכן סוגיא דשמעתא סלקא דכל היכא דאיכא פסידא כגון פסידא דאלמנה דליכא למימר איהו הוא דאפסיד אנפשיה שויוהו רבנן כיורש עכ"ל. וכן כתב רבינו ברוך זצ"ל מארץ יוון ומסתברא דלענין לותה ואכלה דבעי (אבות) [אבוה בר גניבא] כיורש שויוהו רבנן כי היכי דלא ליפסיד מלוה. חדא דלא הוה ליה מאי ליזהר ותו שלא תנעול דלת בפני לווין עכ"ל. ורבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב ולא איפשטא בעיין הילכך מלוה ע"פ לא גביא מיניה (דבעי) [דבעל] ואיהו דאפסיד אנפשיה דלא איבעי ליה לאוזופי בלא שטרא. עכ"ל. ולענין הלכה למעשה נסמוך אהני תלתא קראי פר"ח זצ"ל ורבינו שמואל זצ"ל ורבינו ברוך זצ"ל. ותו דמסתבר טעמייהו וכן הלכה.
